נוירוני מראה והתקשורת בינינו

באדם טבוע הרצון לקבל. לכן כשאתה רוצה קשר עם מישהו – תן לו משהו… כשנותנים לו – אדם לוקח ספונטאנית. תן לו מחמאה (רצוי ספציפית), חיוך, מתנה לא חשוב מה. הוא יקח!

נוירוני מראה – קושרים אותנו ואנחנו לומדים מתוך העתקה וחיקוי.  בבי"ס אומרים לנו: "לא להעתיק" אבל זה בטבע שלנו כך אנחנו לומדים. למשל, כשאנחנו אוהבים מישהו – אנחנו מעתיקים את תנוחות הגוף שלו. כי זה הופך אותנו לדומים. וקל לאהוב את מי שדומה לנו. כי לפי הטבע אנחנו אוהבים את עצמנו. למוח אין בעיה להעתיק צורה כי הוא מאד גמיש כמו פלסטלינה. קל לו להיות מושפע מכל דבר. אם אנחנו רוצים להשפיע על מישהו חשוב טון הדיבור הרבה יותר מהתוכן… אתה יכול להגיד למישהו שלא מבין את השפה (או תינוק) באינטונציה נעימה: "איזה דוחה ומגעיל אתה"! והוא יחייך ויהיה בטוח שאתה רוצה קשר עימו מפני שהוא מצא חן בעיניך. ולמישהו אחר תגיד בטון קשוח "אתה חמוד"! אם זה תינוק, הוא יבכה… כי מה שמשפיע – זה הרגש! טון הדיבור, קצב הדיבור, הבעת הפנים. כי כשאני מדבר בטון קשוח, מי שמולי לא מרגיש שאנחנו באותו תדר. ואנחנו רוצים להתחבר למי שבאמת מבין אותנו. שנמצא באותו תדר! לא מספיקה לנו הזדהות. נחוצה לנו ההרגשה שמבינים אותנו. כי זה ארכיטיפ טבעי שהוטבע בנו. תחושת הבדידות – היא פונקציה של עד כמה מבינים אותי.  אם אני מרגיש שהאדם דומה לי (צורת הישיבה, צורת הדיבור, הקצב וכד')- אני מרגיש שהוא מבין אותי. כדי למשוך אותך – צריך להיות דומה לך זה מה שמקרב! חשוב לשאוף להיות באותו תדר. למשל, אם אני מגיעה הביתה עצבנית – עדיף שבעלי יצעק עלי: מה קרה?!!!                    

נוירוני-מראָה מקשרים בין ביצוע פעולות, לתקשורת שלנו עם הזולת. כלומר, הם עוסקים בתקשורת. ולכן גם בהתפתחותה של השפה האנושית, נוירוני-מראָה שימשו לתקשורת והעברת מסרים תחילה באמצעות מחוות ידיים, אצבעות ושפתיים ובהמשך להפקת מילים. נוירוני המראה הם הבסיס לצחוק מידבק, או בכי מדבק שהרי גם בכי וצחוק הם סוג של תקשורת אנושית. בעצם בעזרתם של נוירוני המראה אנחנו יכולים לדמיין את התהליך הרגשי שעובר הזולת להתקשר אליו ולהרגיש כמוהו. בכך אנחנו הופכים לקרובים אליו. כך יכולים להרגיש אמפתיה ושייכות  אפילו לאדם שאינו בן משפחה…

סגור לתגובות.